לפני שאני אגיע לבכי, לפניקה ולבהלה בעקבות הפיטורים שנחתו עליי כמו דלקת אוזניים של התינוק, ביום של פרזנטציה חשובה.
ובאמת הייתה שם דלקת אוזניים וגם דלקת ריאות…
עברו יותר מעשר שנים ועד עכשיו אני מרגישה פיזית את היום הזה כשנסעתי לעבודה ברכב המתפרק שלי, ממררת בבכי כי לבת שלי הייתה דלקת אוזניים ובמקום להיות איתה בבית (להשתעמם למוות ולהתבאס על החיים… אבל עדיין להיות איתה).
אני צריכה לזרוק (אני יודעת… אבל בהחלט היו שם מחשבות דרמטיות) אותה אצל אחותי ולרוץ לעבודה שאני גם לא אוהבת, גם לא מביאה לידי ביטוי את מלוא הפוטנציאל שלי (היום אני כבר יודעת שהיה שם מלוא פוטנציאל) וגם לא מוערכת (גם באשמתי אני מודה, גם באשמתי – רוב הזמן המחשבות שלי היו עם הילדים שלי ולא עם העבודה…)
ובנוגע לדלקת ריאות, אז ניב חטף אותה, כמו שמרפי יודע לעשות היטב – כמה חודשים אחרי שהתחלתי לעבוד כשכירה בתל אביב, וכמה ימים לפני שהאתר החדש של החברה עלה לאוויר כשאני הייתי זו שעשתה קורס מזורז (על חשבון העבודה) בהעלאת תכנים לאתר.
התעוררנו בוקר אחד מוקדם מאוד לקול שיעול בלתי פוסק, ואני מרגישה שהחום של ניב כל כך גבוה שאפשר להרתיח עליו מים וגם לטגן חביתה. נסענו לבית חולים, גילינו דלקת ריאות והוא אושפז. אני כמובן נשארתי איתו (למרות אי הנחת שנשמע היטב בקולו של הבוס, שאמנם היה בגילי ואבא לילדים קטנים אבל לא ראה כל צורך להזדהות עם המצב).
לקחתי את הלפטופ איתי לעבודה והודעתי לבוס שלי (יותר נכון לחשתי לו בהתנצלות) שהוא יכול להסיר דאגה מליבו, אני אעבוד על האתר מבית החולים והאתר יעלה לאוויר בזמן. וזה מה שעשיתי – לא כזה תענוג גדול.
כשניב החלים, שוב גררתי את עצמי לעבודתי האומללה כמזכירה בחברה שעוסקת במסחר במטבע חוץ (וגם כאן יש סיפור עם מוסר השכל, בעצם שניים, אבל תצטרכו לחכות לפוסט הבא, כי אני יודעת שאתן חסרות סבלנות בנוגע לכול מה שקשור לאינטרנט (ויש לכן עוד אלף משימות על הראש מלבד קריאת הפוסט שלי).
אז איפה הייתי… באומללות שלי כשכירה.
מכיוון שעבדתי בתל אביב יצאתי לעבודה בשעה רבע לשבע בבוקר וכאמור נהגתי על רכב מימי הביניים, בלי מזגן כמובן. בחורף כיסיתי את הרגליים שלי בשמיכת צמר מרוב קור, ובקיץ כשהייתי יוצאת לאסוף את הילדים מהגנים, נהגתי לקחת קוביות קרח בשקית סנדוויצ'ים, כדי לא להיצלות מחום.
וכמובן שגם כאן מרפי היה צריך להתערב והרכב הענתיקה שלי החליט לאמץ תחביב חדש – להתחמם ולהיתקע באיילון, כמה דקות לפני הכניסה לתל אביב.
אז בנוסף לכול המחלות, היו כמה פעמים שבהם איחרתי לעבודה בכמה שעות טובות.
כן היקום לא רמז לי, אלא שלף רמקול והכריז שהעבודה כשכירה לא מתאימה לי, אבל אני פחדתי מדיי להקשיב, בכול זאת הייתה לי מטרה חדשה להיות הבעלים המאושרים והגאים של המשכנתה.