אז כמו כל חצי פולניה מעשית אמרתי לעצמי, אם כבר כל כך אומללה ואם את יודעת בוודאות שלנוכח המצב הכלכלי שלך את לא הולכת לקנות את המגפיים האלו, אז למה שלא תקני בית ותקחי משכנתה.
תסכימו איתי שזו מחשבה הגיונית לכול הדעות. באותה תקופה המחשבות על התפטרות לא העזו להופיע בגלוי מחשש להוצאתן להורג ביריית אקדח. המחשבות על להיות עצמאית ועוד להתפרנס מכתיבה לא היו קיימות בכלל.
אז חזרתי הביתה והודעתי לבעלי/בן זוגי/אישי (כל אחת מכן יכולה לבחור לפי נטיות לבה, אני אשאר עם בעלי ואף אקרא לו בשמו – שי), שהגיע הזמן שניקח משכנתה. גרנו אז באופציה בגודל של שני חדרים פלוס קופסת נעליים שקראנו לה סלון ויש לנו כבר שני ילדים.
באותה תקופה כוכבי המשכנתה הסתדרו בשמיים, הייתה ירידה רצינית במחירי הדירות, להורים שלי היה קצת כסף להלוות לנו ולי היה תלוש משכורת אמתי.
אז מצאנו דירה מדהימה (וענקית בסטנדרטים שלנו) שהמרפסת שלה צופה ליער.
קבלנו אישור עקרוני על המשכנתה (בתנאים ממש טובים).
חתמנו על החוזה, לחצנו ידיים ושמחנו מאוד.
למחרת פטרו אותי מהעבודה.
המשך יבוא…