פרק מתוך הספר החדש שלי – חירשת בדיוק כמוך

את הסיפור הזה על נהג האוטובוס שעצר את הנסיעה, שמעתי מאימא שלי כשהייתי עוד אפרוח בלי נוצות. והוא הבסיס שעליו נבנה הרומן שלי – חירשת בדיוק כמוך.

צלצול אור הדלת הפריע לארוחת הערב השלווה של אימא ואבא. אימא ידעה מייד ששומע עמד מאחורי הדלת. הצלצול – הבזק אור ארוך וחסר סבלנות. לאדם חירש יש צלצול קצר ורך, משום שהוא יודע על בשרו עד כמה האור יכול להטריד, במיוחד כשהאור נדחף דרך העפעפיים העצומים ומכריח את הגוף הרגוע להתעורר בבהלה.

כשההיריון של אימא התקרב לסופו, היא הייתה צריכה לנסוע לטפל בסבתא שלי. הדרישה הגיעה באמצע ארוחת הערב באמצעות דודה רבקה, אחותה של סבתא שגרה במרחק של עשר דקות הליכת חובה מהבית של ההורים. באותן שנים לסבתא לא היה פקס, כך שדודה רבקה הייתה מעבירת המסרים הרשמית של סבתא.

כשאימא פתחה את הדלת, היא ראתה את דודה רבקה עם מבט האשמה הקבוע. דודה רבקה ואימא התיישבו זו מול זו על הספה בסלון. דקה עברה בשתיקה, ואחריה הזדחלה עוד דקה. אימא הציעה להכין תה, ודודה רבקה הסכימה. אחר כך דודה רבקה אמרה בפה מלא בעוגיות שסבתא התקשרה וסיפרה שהיא שוב לא מרגישה טוב. אימא לא הבינה וביקשה שהדודה תחזור על דבריה. דודה רבקה סיימה ללעוס, בלעה פירורי עוגיות, העבירה את היד על השפתיים, שתתה קצת מהתה החם, ואז חזרה על המשפט בשפתיים ברורות, "אימא לא מרגישה טוב, היא רוצה שתבואי מחר."

פניה של אימא נפלו, אך היא הנהנה בהסכמה. מייד לאחר שדודה רבקה הלכה, אימא ואבא התחילו לריב – אבא לא רצה שהיא תיסע. הבטן כבר הייתה גדולה והנסיעה ארוכה מאוד, אבל לאימא לא באמת הייתה ברירה. סבתא וסבא לימדו אותה שצורכי אחרים קודמים לאלה שלה.

~את לא צריכה להיות המשרתת שלה,~ אבא סימן בעצבנות.

אימא לא ענתה. היא ידעה שהוא צודק.

~את לא חייבת לנסוע.~ ידיו עברו לתחנונים.

אימא התחילה לבכות, אבא נבהל וניגש לחבק אותה, ובכך הסתיים הוויכוח.

למוחרת בבוקר אימא נסעה לטבריה. היא שנאה את התחנה המרכזית הצפופה, היא סלדה מהדוחק ופחדה מהעומס, מאנשים שממהרים מפה לשם ובדרכם דוחפים אותה, מאוטובוסים שמזנקים לכיוון שלה, מאנשים זרים ששואלים שאלות שהיא לא מבינה, ואז לא מבינים כשהיא מצביעה על האוזניים עם האצבע ועושה תנועת שלילה עם הראש.

~וכדי להוסיף למזל הרע שלי, הופיע הקבצן הנורא הזה,~ אימא תמיד החווירה בחלק הזה של הסיפור. ~הייתי שקועה במחשבות, כשלפתע כף יד מזיעה לפתה את הרגל שלי. התחלתי לבכות… לא ידעתי מה לעשות, אז דחפתי שומע שחסם אותי וברחתי. אחר כך באוטובוס אף אחד לא פינה לי מקום כדי שאשב.~ היא עיגלה את ידיה על הבטן כדי להמחיש את גודל ההיריון.

היא חשבה על הילד שבבטנה. האם זה בן או בת? היא מאוד רצתה שתיוולד לה בת.

בשלב הזה של הסיפור אני תמיד התפרצתי ושאלתי, ~אבל האם רצית בת שומעת או חירשת?~

אימא היססה. משפחות שהילדים שלהן גם חירשים שלמות בגלל שהן חולקות אותו עולם. איך תגדל בת שומעת שלא תהיה מרוחקת מדי, שלא תברח לתוך עולמם של השומעים, שלא תתבייש בהורים שלה ואולי גם תכעס עליהם על כך שבסופו של דבר ובלית ברירה הם יצטרכו להישען עליה ולסמוך על עזרתה?

האוטובוס הגיע באיחור של עשרים דקות. אימא עלתה בכבדות והגישה לנהג פתק מקומט מרוב שימוש שעליו רשום "לטבריה בבקשה". נהג האוטובוס הצעיר חייך אל אימא חיוך מאיר שהקל לשנייה את הקושי. אבל המציאות חזרה להכביד כשאימא הפנתה את מבטה וראתה שאין מקומות ישיבה פנויים. בלית ברירה היא נעמדה ליד דלתות היציאה כדי לזכות מדי פעם במשב של רוח טרייה, הבטן הגדולה כמעט נוגעת בבחור צעיר שמבטו היה נעוץ בחלון.

~הנהג כל הזמן הסתכל עליי, ראיתי את המבטים שלו דרך המראה. התעלמתי ממנו. נסענו ככה במשך רבע שעה, ואז…~ בכל פעם מחדש המבט של אימא הופך גדול ומופתע, כאילו עד היום היא לא מאמינה למה שקרה. ~האוטובוס עצר בפתאומיות ואין תחנה. הנהג קם. חשבתי שהאוטובוס התקלקל וכמעט התחלתי לבכות… אבל הנהג לא פתח את הדלתות. הוא ניגש אליי ותפס לי ביד. לא הבנתי, ניסיתי לשחרר את היד שלי, אבל הוא התעקש. מבולבלת הלכתי אחריו, הוא סימן לי להתיישב במושב הנהג. התחלתי להסמיק וסימנתי לא עם הראש, אבל הוא התעקש בעיניים טובות. המבטים של כל הנוסעים היו נעוצים בנו. אני עדיין לא הסכמתי להתיישב במושב של הנהג. רק אחרי כמה רגעים הם סוף כל סוף הבינו מה הם צריכים לעשות, וחצי מהשומעים התרוממו יחד כדי לפנות לי מקום… התיישבתי במהירות במושב שמאחורי הנהג, החזקתי את הראש למטה כדי לא לראות אף אחד. הייתי כל כך נבוכה, שוב היו לי דמעות בעיניים.~

~ועל מה חשבת אז?~ שאלתי שוב ושוב כדי לשמוע את התשובה שהכי אהבתי.

רוצים לגלות את התשובה, היכנסו לאתר עברית