אז בואו נחזור לרגע הפיטורין המלבלב…
יכול להיות שדברים קרו קצת אחרת, אבל הפולניה שבתוכי זוכרת אותם כך:
שי מתקשר להודיע לי שהמשכנתה אושרה.
אני מאושרת.
חמש דקות אחר כך – הבוס שלי קורא לי אליו לחדר ומודיע לי שאני מפוטרת.
הוא ישלם לי עוד חודש משכורת, אבל מבחינתו כבר ממחר אני יכולה לשבת בבית. בזמן שחלמתי הוא כבר מצא מזכירה אחרת.
אני מנסה לסיים את העבודה בלי לפרוץ בבכי, אבל כולם רואים על הפרצוף שלי את החדשות הרעות.
באוטו המצ'וקמק שלי, בדרך הביתה, אני לא רואה את הכביש מרוב שאני בוכה בכול פעם שאני חושבת איך לעזאזל נצליח להחזיר את המשכנתה החדשה וגם לשלם ארנונה, חשמל, גן פרטי ושאר הוצאות, עכשיו כשאין לי עבודה.
אני בוכה כשאני מספרת לשי.
אפשר לומר שאני בוכה בלי הפסקה.
ואז חברה אומרת לי שכדאי שאני אבוא איתה לחברה שלה (שאני לא מכירה) בישוב שלנו, כי ככה אני אסיח את דעתי מהמצב. אני חושבת שזה רעיון נפלא ומצטרפת אליה, אבל גם שם אני עושה לעצמי בושות ופורצת בבכי.
רק מול הילדים אני מעמידה פנים שהכול בסדר.
לאחר שהבכי סוף כל סוף מסתיים. אני עושה את הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות וזה מתקשרת לחברות הכי טובות שלי לספר להן מה קרה…
ואחת מהן, שלומית מירון, קופירייטרית מוכשרת כמו שד, מסדרת לי את העבודה הראשונה כעצמאית.