לפני מספר ימים נתקלתי בפוסט נוגע ללב של בחורה, שכתבה שהיא ממש מודאגת משום שבמשך תקופה ארוכה היא מנסה להשיג עבודות חדשות, אבל זה לא מצליח לה.
היא לא כתבה את המילה "ייאוש" במפורש, אבל בסוף הבחורה ציינה שהיא שוקלת להפוך להיות שכירה. בתור עצמאית בעורקיי, אני יודעת שכאשר עצמאי שוקל להפוך להיות שכיר, הדבר אומר שהייאוש השתלט על כל תקוותיו.
גם לי כמו לכל פרילנס אחר היו תקופות של האטה, שבהן העבודות זרמו בקצב הליכה של צב חולה בשיגרון.
עם הנטייה שלי לקיצוניות רגשית, כל האטה כזו הייתה הכרזה לפתיחת מסיבת המחשבות הקיצוניות במיוחד שהמסקנה שלהן היא תמיד אחת – כנראה שאני לא מספיק טובה במה שאני עושה.
הייאוש פעמים רבות הגיע לידי כך ששלחתי בהיסטריה אלפי קורות חיים, למשרות שלא מתאימות לי. כאן המקום לציין שלמצוא משרות שאינן מתאימות לי זה קל, משום שכל משרה שיש לה שעות מוגדרות והיא מחייבת יציאה יום-יומית מהבית, היא ממש לא בשבילי.
הפוסט של אותה בחורה הזכיר לי תקופה מייאשת במיוחד.
לפני שנתיים וחצי. הייתי אחרי ניתוח מדכא, משועממת לחלוטין מהכתיבה שלי ועם מינוס בינוני שכמו מורה ותיק על סף התפוצצות עצבים, מאיים להתפוצץ עליי ברגע של אירוע בלתי צפוי. כמו שאתם בוודאי יודעים – מרפי כבר מזמן הבין שמינוסים והוצאות כספיות בלתי צפויות, מתאימים אחד לשני כמו לשכוח את המטרייה בבית ביום גשום במיוחד.
אז הייתי בבית, או ליתר דיוק ישבתי על הספה בסלון וראיתי תכניות תעודה ברציפות מעלת עשן, והייתי מיואשת עד אין קץ, עם מחשבות קודרות על כמה העולם אכזר, ועד כמה הוא אכזר במיוחד כלפי כותבי תוכן ותיקים. משם עברתי היישר לזרועות המחשבות על זילות המקצוע, על כותבי תוכן צעירים שמוכנים לקחת סכומים מגוחכים, על יוקר המחייה, על החיים הקשים. חשבתי גם על כך שיש לי קמטים חדשים ליד העיניים. חשבתי גם על זה שעוד מעט פסח ואני אצטרך לארח את כל המשפחה, ועל חול המועד הארוך שיש בו רק פקקים –את המחשבות האלו הוספתי רק כדי להוסיף עוד תבלין פולני לתבשיל הרחמים העצמיים.
אחרי מספר ימים של רחמים עצמיים, ומחשבות על מכירת כליה – של בן זוגי כמובן – החלטתי שנמאס לי.
אם יש לי הרי המון רעיונות טובים ובעיקר יש לי המון רצון לכתוב ולא רק מהבית מול המחשב, אלא לכתוב מהשטח, אז כל מה שאני צריכה לעשות זה לתפוס את המצלמה שלי וללכת לחפש לי סיפור מהשטח.
וזה מה שעשיתי!
החלפתי את הטרנינג בבגדים נורמליים לקחתי מצלמה ויצאתי לרחוב אלנבי.
לא עברה חצי שעה וכבר היה לי את הסיפור הראשון לבלוג שלי שאמור היה לספר את סיפורם של אמנים צעירים שפגשתי בשטח.
והייתי מאושרת, הרגשתי מעולה עם עצמי.
אבל לא הספקתי לעשות כלום עם הרעיון הזה של בלוג מהשטח, משום שכבר למחרת היום קבלתי פרויקט טוב, לא סתם טוב אלא פרויקט בן זונה.
וזה המקום לחזור לפוסט של אותה בחורה ולמחשבות של ייאוש.
אם אתם בעלי החלומות, כאלו שיש להם תשוקה להיות עצמאיים בזכות הכישרון שלהם, או שיש לכם עסק עצמאי שאתם אוהבים ונפלה עליכם אחת מתקופות האטה האלו ואתם מרגישים שהכול תקוע, שניסתם כל מהלך שיווקי, אבל הצב שחלה בשיגרון כנראה עומד להתפגר – זה בדיוק הזמן להפסיק עם אותם מחשבות מדכאות שבוודאות רק יחמירו את המצב שלכם ושל העסק שלכם ופשוט להתחיל לעשות – משהו שאמנם שקשור לעסק שלכם, אבל זה חייב להיות משהו שאתם ממש אוהבים לעשות.
לתפור, לכתוב, לצייר, לגזור, לקרוא…
כל דבר שעושה לכם טוב, כל דבר שקשור לאהבה שבזכותה הקמתם את העסק הזה.
מניסיון, הפעילות הזאת היא שינוי האנרגיה שיעשה לעסק שלכם ממש טוב.